החלטה בתיק ע"מ 1078/13

לפי כתב האישום, שלושה ימים לפני מעצרו התקשר אל העורר אחיו, הכלוא בכלא ישראלי, ואמר לו כי אדם מסוים יעביר לידי העורר כסף שמקורו בחמאס, ומיועד לאח. העורר אכן נפגש עם אדם שאינו מוכר לו, וקיבל לידיו 10,000 דולר. כאשר העורר נתפס בידי כוחות הביטחון נמצא הכסף מוחבא בריפודי הרכב בו נסע. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של קבלת כספי התאחדות בלתי מותרת, ומתן מקלט לעבריין. יש לציין, כי באמרתו המשטרתית אמר העורר כי הכסף יועד לבניית דירה לאחיו, לקראת שחרורו מן הכלא.

התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו ובית המשפט קמא קיבל את הבקשה. בהחלטתו ציין כי גודלו של הסכום שהתקבל מלמד שהוא לא יועד לצורכי מחיה רגילים וייתכן שאף לא לבנייה בלבד, אלא למטרות בלתי כשרות אחרות, שישרתו את חמאס. הוא ראה את מעורבותו של העורר בחומרה וקבע כי הסיוע שנתן לאחיו ולחמאס מלמד על מסוכנות, שאותה לא ניתן לאיין באמצעות חלופת מעצר.

ההגנה הגישה ערר על ההחלטה. בדיון בפניי אמר הסנגור כי אין לו מחלוקת על התשתית הראייתית, אך טען כי גם אם העורר קיבל לידיו כספי חמאס שלא כדין, עדיין אין בכך כדי להצביע על מסוכנות המצדיקה מעצר, שכן הכסף לא נועד לסייע לחמאס אלא לאחיו של העורר, המרצה 12 שנות מאסר ועתיד להשתחרר בעוד כשנתיים.

אין מדובר בעורר ששימש צינור להעברת כספי חמאס לאנשים לא מוכרים לו. הוא איש משפחה מבוגר, בעל עבר נקי ולא נשקפת ממנו מסוכנות אמיתית. הסנגור הציג בפניי פסיקה שתומכת בטענתו, כי כאשר כספי חמאס מתקבלים לצורך אישי ולא לצורך סיוע לחמאס, אפשר להסתפק בחלופת מעצר.

התובע ביקש שאדחה את הערר. לטענתו, גודלו של הסכום והעובדה שהעורר ניסה להחביאו ואף שיקר בתחילה בנוגע למקורו, מלמדים כי ייעודו של הכסף לא היה בהכרח סיוע לאחיו של העורר, אלא למטרות בלתי כשרות אחרות. אם כך היה, יש לראות את העורר כצינור להעברת כספי חמאס וכמסייע להאדרת שמו של ארגון טרור זה, ועל כן הוא מסוכן לביטחון האזור במידה שאינה מאפשרת שחרורו ממעצר.

הערתי לתובע כי קו הטיעון שלו אינו מתיישב עם כתב האישום: בניסוח כתב האישום הסתמכה התביעה על הגרסה שהעלה העורר בחקירתו, לפיה מטרת הכסף הייתה סיוע לאחיו להיערך לקראת שחרורו העתידי מן הכלא. זו גם הסיבה שיוחסה לו עבירת מתן המקלט לעבריין. ביקשתי מן התביעה לשקול שוב את עמדתה בנוגע לערר. עד לסיום יום הדיונים לא התקבלה עמדה שונה מזו שהועלתה בדיון.

בעת ההכרעה בערר זה, התבססתי על עובדות כתב האישום. כיוון שאין מחלוקת על התשתית  הראייתית לכתב האישום, ואף הסנגור לא חלק על כך שלכאורה נעברו העבירות שרשומות בו, יש לפנות ישירות לבחינה, האם קיימת עילת מעצר, והאם אפשר להסתפק בחלופת מעצר.

קבלת כספי ארגון טרור היא עבירה, שהסיכון העולה ממנה לא תמיד ברור לעין. עני שמקבל צדקה מארגון טרור, חולה שמקבל תמיכה כספית בעת מחלתו, אסיר שמקבל קצבה בעת כליאתו, או אב שמקבל פיצוי בגין מות בנו - לא עושים למעשה דבר מסוכן כשלעצמו. לכאורה הם דואגים לעצמם בלבד. אולם בראיה רחבה יותר, הם מסייעים לארגון הטרור להתבסס בלבבות האנשים, כמי שדואג לפעיליו ולתומכיו; הם יוצרים - ביודעין או שלא ביודעין - מחויבות ואהדה לארגון הטרור בקרבם ובקרב מכריהם; הם מעודדים את המתלבטים אם לסכן את חירותם למען ארגון הטרור, כי אם ייעצרו ידאג הארגון ליקיריהם. על רקע מחויבות ואהדה כזו, קל יותר לארגון הטרור לגייס פעילים ומסייעים, שמתוכם ייבחרו המחבלים והמנהיגים המסוכנים באמת.

בצדק נלחמים המחוקקים וגורמי אכיפת החוק בקבלת כספי טרור באזור ובמדינות רבות החפצות חיים. בלא התמיכה הכספית לאוכלוסיות רחבות, גיוס התמיכה הדרושה לארגון הופך קשה הרבה יותר (ראה ע"מ 3469/05 אחמד סלאטנה; ע"מ 2468/11 וליד נתשה). מסיבה זו הוגדרה קבלת כספי טרור כעבירה, ומי שמעביר או מקבל כספים אלה נתפס כמסוכן לביטחון האזור. מדובר בעבירה ביטחונית שלא אחת מצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

עם זאת, הפסיקה ערכה הבחנות בין סוגים שונים של מקבלי סיוע כספי מארגוני טרור. מי שמקבל כסף כדי להעבירו לאחרים, משרת למעשה את מטרות ארגון הטרור ופחות את טובתו האישית. לעומת זאת, הייתה הכרה מסוימת בכך שקבלת כסף לצרכים אישיים - בעיקר כשמדובר בכיסוי הוצאות מחיה בסכומים סבירים - מסוכנת פחות מקבלת הכספים לצורך העברתם לאנשים אחרים.

קבלת כסף על ידי אסיר או בני משפחתו כפיצוי בגין המאסר - שהיא פיתוי שקשה לעמוד בפניו - מסייעת בעיקר למקבל הכסף, ופחות לארגון הטרור. לכן, הכירה הפסיקה בסיכון המופחת של מקבלי הכסף לצרכים אישיים, ואפשרה את שחרורם ממעצר בעת משפטם (ע"מ 2515/10 עזאת נתשה; ע"מ 1318/12 אלרוב; ע"מ 2988/07 השלמון; ע"מ 1466/12 אמין אבו סעדה - אב שקיבל קצבה נמוכה מהחמאס בגין מאסרו של בנו).

במקרה שבפניי מקבל הכסף היה העורר, אך מטרתו הסופית של הכסף הייתה אחיו, הכלוא בישראל למשך השנתיים הבאות. מדובר בסכום כסף לא קטן, אם כי בהתחשב בכך שהאח נכלא למשך 12 שנים, גם לא מדובר בסכום פיצוי גבוה במיוחד. מדובר אפוא במקרה גבולי, שבו הכסף אמנם לא נועד לצורך אישי של מקבלו, אך גם לא מדובר בהעברת כסף לאדם זר, שכל מטרתה לסייע לארגון החמאס ביצירת מחויבות ותלות.

אני סבור כי לאור נסיבותיו של העורר, במקרה זה רמת הסיכון הנשקפת ממנו נמוכה למדי, וניתן להסתפק בחלופת מעצר. אין פירוש הדבר שהרשעה בעבירה זו - אם תהיה - אינה מצדיקה מאסר, אלא שאת המשפט יוכל העורר לנהל כשהוא משוחרר ממעצר.

אני מקבל אפוא את ערר ההגנה ומורה על שחרור העורר ממעצר בתנאים הבאים:

א.      הפקדת ערבות בסך 6,000 ש"ח להבטחת התייצבותו להמשך המשפט.

ב.      חתימת ערב צד ג' על ערבות בסך 6,000 ש"ח להבטחת התייצבות העורר למשפט.

ג.        העורר ימסור מספר טלפון שבאמצעותו ניתן יהיה לזמנו למשפט במהלך השנה הקרובה.

כמו כן, אני קובע כי זימון העורר באמצעות סנגורו יהווה זימון כדין.

ניתנה היום, 24 בינואר 2013, י"ג בשבט התשע"ג, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.